​

 

פרק א'

​

עומרי הילד החביב, התגורר עם הוריו ואחותו בעיירה המקסימה ששמה "דרקוניה". לילה אחד הוא לא הצליח לישון. הוא התהפך מצד לצד, גירד את הראש, ספר את הכתמים הרבים שהיו בתקרה והשתעשע לראות בהם ובתוכם הרים וגבעות ואפילו גשם יורד בזלעפות. לבסוף הוא התעייף, עיניו נסגרו וחזר לישון ושוב התעורר ושוב נרדם. ובחלום הסבא שלו אומר לו בחביבות: "מחר בבוקר, אני מבקש שתלך אל היער שמסביב לעיר, שם תמצא מעיין הנעורים האגדי הזורם בין הסלעים והסוד נמצא באחד מהם.

מפחד שישכח את אשר הוא חלם הוא התעורר ומיהר לרשום את אשר אמר לו הסבא בחלום וחזר לישון. בבוקר שאל את עצמו מהו הסוד הזה והיכן אמצא את המעיין ואיך בין כל הסלעים שדרכם זורם המעיין אמצא משהו שירמוז לי על הסוד.

הוא סיפר לאמו את דבר החלום וזו ליטפה בחיבה את ראשו ובתקיפות אמרה לו, " זה רק חלום ולא תמיד יש בהם משמעות, ורוב החלומות לא קורים ולא מתגשמים. חוץ מזה אני בוודאי לא מרשה לך ללכת לבד ביער שכידוע יש בו הרבה סכנות. תבין ילד יקר שלי, אני סומכת עליך, אבל אני רק דואגת לך והחובה שלי היא לשמור עליך בן יקר שלי."

"אבל אמא, משהו בתוכי אומר לי שעלי לגלות את הסוד שסבא מסר לי בחלום. הרי את מכירה את דפנה החברה שלי, היא ילדה אחראית מאוד, תסכימי שנלך ביחד אל המעיין עליו דיבר הסבא. אנחנו מבטיחים לך שננהג בזהירות ובאחריות."

האימא הרהרה מעט ואחרי היסוס ושתיקה ארוכה היא הסכימה. לא היה גבול לשמחה של עומרי שחיכה בקוצר רוח לתשובה הזו. דפנה ועומרי לקחו מים, אוכל פירות ובבנות, בגדים חמים, נעלים טובות, חבל, פנס, מצפן, כובע, משקפת, מפה של האזור, את חפירה קטן ואפילו ריסוס נגד יתושים. הם יצאו לדרך בחשש ובתקווה לגלות את הסוד של הסבא.

פתאום הדרך מתפצלת לשתי דרכים, אחת לשמאל ושניה לימין. דפנה שאלה את עומרי באיזו דרך ללכת, השמאלית או הימנית. אני לא יודע ענה עומרי, הלוואי וידעתי, תחליטי את." דפנה קצת התעצבנה, "סליחה עומרי, אני באתי ללוות אותך ולא להחליט במקומך. אני לא רוצה שתאשים אותי אחר כך אם הדרך בה אבחר תהיה לא נכונה."

עומרי התלבט והודה שקשה לו לקבל החלטה ואז הוא העלה הצעה להטיל מטבע ואם המטבע תראה עץ ילכו שמאלה ואם פלי ילכו ימינה.

"אני מצטערת, אמרה דפנה, איך אתה יכול לתת למטבע שאין לה מוח ונשמה להחליט במקומך. חשבת על זה?"

"את צודקת דפנה אבל בכל זאת קשה לי לקבל החלטה אולי בגלל שאני פוחד לקבל אחריות ומבקש ממך סליחה והבנה. יש לי הצעה הוא אמר: תעמדי כאן, תסגרי את העיניים, תרימי את היד השמאלית ותסתובבי. תעצרי רק ברגע שאומר לך –עצור- ואז נלך לפי הכיוון שעליו מצביעה היד שלך."

"אז תגיד לי מה ההבדל, שמת לב שהפכת אותי למטבע," אמרה לו דפנה, לא חשוב, הנה  אני מסתובבת."

דפנה הסתובבה והסתובבה עם יד אחת שהתפקיד שלה להראות כיוון ונדמה היה שעומרי שכח אותה ולא אומר עצור. " הי, הי, עומרי יש לי כבר סחרחורת, אתה מוכן להגיד עצור או שאתה חולם בעמידה. מה אני? פרפטום מובילה."

"לא מבין את המילה." אמר לה עומרי.

"שלא תבין, אבל תגיד כבר עצור, בכוונה אתה לא יכול לקבל אחריות ואתה רוצה שאני אחליט לבד מתי לעצור, אבל לא יעזור לך, אני אמשיך להסתובב." ואז עומרי צועק ואומר עצור. היד של דפנה הצביעה על הדרך הימנית.

עומרי ביקש להבין מה זה ה "פרפטום מובילה" הזה. פשוט מאוד, אמרה לו דפנה, זוהי מכונה שעובדת מעצמה, בלי שום התערבות חיצונית, כמו חשמל, שריפה של פחם, ניצול זרמי מים, כלום, כלום, ממש כלום והיא לא תפסיק לעולם". "ויש מכונה כזאת?" שאל עומרי. "אולי כן ואולי לא, בעולם שלנו אין כזאת מכונה, אולי בעולמות אחרים."

טוב, אמר עומרי בוא ניקח את הדרך מימין. הדרך הזאת הייתה ארוכה ואין לה סוף. לאורכה שיחים קוצניים, סבך של עצים גבוהים, סלעים מאיימים, רוח משתוללת, עלים, ענפים, גזעים ועצים שלמים מתעופפים באוויר, חיות קטנות וגדולות מחפשות מחסה ומסתור, תוהו ובוהו שהיה גרוע מזה שהיה אחרי שאלוהים ברא את השמיים ואת הארץ. העולם משתולל סביב והכל עומד להתהפך ולהתרסק. ובתוך כל המהומה הזאת הדרך הימנית נגמרה  ואין עוד לאן להמשיך. אפילו סיכה דקה לא יכולה לעבור את הצמחייה הסבוכה שהייתה מסך בלתי עביר לחלוטין ומאחוריה הר מתנשא לגובה וחוסם את הכול ואת התקווה לעבור דרכו.

דפנה ביקשה לעודד את עומרי," עומרי, אל תאשים את עצמך, אתה יודע אני בטוח שגם המטבע היה מצביע על הדרך הזאת, עכשיו אין מה לעשות, העיקר שניסינו ולא היה לנו מזל, בוא נחזור הביתה. מה גם שלעולם לא נדע מה היה קורה לנו בדרך השמאלית. רגע לפני החזרה דפנה אומרת במפתיע לעומרי, "אנחנו לא חוזרים לשום מקום, ראיתי קוף בצלע ההר ופתאום הוא נעלם, אתה מבין מה קורה פה?"

לא, אני לא מבין, אמר לה עומרי, אז מה אם הקוף נעלם. זה לא מעניין בכלל.

פשוט מאוד, אמרה לו דפנה, אני חושבת שהקוף לא נעלם סתם, הוא בטח נכנס לתוך איזה מעבר חבוי בתוך ההר. אם תסכים בוא נעשה מאמץ אחרון להגיע לשם ומי יודע אולי יש כזה מעבר, לאן הוא מוביל אני בטח לא יודעת. הם עשו את המאמץ הנדרש ובאמת היה שם מעבר ונראה שהקוף החביב כאילו חיכה שם לבואם. הוא תפש את ידה של דפנה והעביר אותם אל המעיין שמעבר להר שם זרמו המים בין סלעים רבים ומשונים. פלא, אמרה דפנה, הקוף הוא ממש פלא, אז נקרא לו מעכשיו פלא. 

אוי, אמר עומרי, עיניי רואות את המעיין ומים גועשים זורמים בין הסלעים. באחד מהם נמצא הסוד עליו דיבר הסבא שלי. אבל איך אמצא את הסלע הנכון. ממש חבל וכואב. כל הדרך הזאת וכול המאמץ לחינם היו. בצער רב הוא ביקש מדפנה להתכונן לחזרה הביתה.

בינתיים דפנה הוציאה שתי בננות מהתיק ונתנה אותן לפלא אשר מרוב שמחה קפץ  ודילג מסלע לסלע עד שלבסוף התיישב על אחד מהם.  מוזר הדבר, אמר עומרי, מעניין למה מכל עשרות ואולי אלפי הסלעים הוא התיישב דווקא על הסלע הזה.

דפנה היססה להגיד שזה הסלע שאותו חיפש עומרי. פלא עשה תנועות כאלה שעומרי לא יכול היה להתעלם מהן. הוא ביקש מדפנה לבוא אתו לבדוק מה קורה בתחתית הסלע הזה. אבל לא מצאו שום דבר. פלא ראה את האכזבה על פניהם, ירד אל תחתית הסלע, עשה מה שעשה והוציא קופסא ישנה וחלודה מברזל ונתן אותה לדפנה. עומרי, היא אמרה, קח, הנה הסוד שחיפשת, פתח את הקופסה וראה מה יש בתוכה. עומרי ליטף בשמחה את ראשו של פלא ונתן לו בשמחה עוד בננה. הוא פתח את הקופסה בהתרגשות גדולה וגילה בתוכה רק טבעת פשוטה למראה ולידה פתק שעליו היה כתוב: "אני, הסבא שלך נותן לך את הטבעת הזו במתנה. אל תזלזל בה כי יש בכוחה למלא ולהעניק לך שלוש משאלות. עומרי הזיל דמעה מעיניו מרוב התרגשות  ודפנה שמחה מאוד בשבילו. היא לא התאפקה ואמרה לו: "עומרי, תבקש עכשיו משהו מהטבעת, אני רוצה לראות שהיא באמת מקיימת את מה שהסבא אומר."                                                                                                                                                       

"בבקשה דפנה, לא עכשיו." דפנה נפגעה מאוד. אבל עומרי ניסה להרגיע אותה ואמר לה, "לא התכוונתי לפגוע בך אבל יש רגעים בחייו של אדם שבהם הוא מבקש להיות לבד עם עצמו. אני מבקש סליחה. את עזרת לי מאוד להגיע לרגע הזה ואני מודה לך מאוד ומבקש את ההבנה שלך."                                                                                        

אז לפחות תן לי לראות ולהחזיק אותה, ביקשה דפנה. ואכן היא פתחה את היד שלה ועומרי שם את הטבעת בתוכה. פתאום נשמע משק כנפיים של נקר שחור ארוך מקור וחטף בזריזות איומה את הטבעת ועף לו רחוק רחוק ואיש לא יודע לאן הוא עף והטבעת אתו. אומרים שאפילו פלא היה המום ומלא צער גדול ונראה כאילו בוכה אבל עד היום הזה איש לא ראה מעולם קוף בוכה. דפנה כן בכתה וידעה שהכול קרה בגללה ועומרי היה בהלם, לא זז, לא נע ולא דיבר אבל יאמר לזכותו שהוא כן ניסה לנחם את דפנה שלא הפסיקה לבכות. פלא ניסה גם הוא ועשה תנועות מצחיקות כדרכם של הקופים להצחיק אבל דפנה לא נרגעה ולא צחקה, הכול בגללי היא אמרה.

עומרי היה עצוב מאוד, כמה חבל הוא אמר, כואב לי שעכשיו אין טבעת ואין משאלות. כואב לי שהחלום כמעט התממש וכואב לי שדפנה לא תפסיק להאשים את עצמה ודבר לא קרה בגללה. פלא ראה והרגיש שהם עצובים מאוד. הוא אחז בידה של דפנה ומשך אותה ללכת אחריו. פלא הוביל אותם בתוך יער עם עצים אשר שורשיהם עמוק באדמה וענפיהם נושקים את השמיים. קרני אור השמש מתקשות להגיע לאימא אדמה אבל מזל שהביאו פנסים אתם. פתאום פלא עמד מתחת לאחד העצים. דפנה ועומרי שמעו נקישות חזקות וחדות מעל הראשים שלהם ועד מהרה הבינו שאלה נקישות של נקר המחפש חרקים למאכל בתוך מחילות בעץ. אני חושבת, אמרה דפנה, שצריך לטפס על העץ ולבדוק מה יש בחור בו מנקר הנקר. עומרי טיפס גבוה גבוה על העץ, ביקש מדפנה שתזרוק לו ענף דקיק מלמטה, הפעיל את הפנס, חיפש וחיפש אבל לא עלה בידו למצוא דבר. אז דפנה החכמה זרקה לעומרי מסטיק שהיה לה בתיק. לא ביקשתי מסטיק, אמר עומרי, אני בכלל לא אוהב מסטיק.

עומרי, תקשיב טוב, אמרה לו, תלעס את המסטיק, אחר כך תצמיד אותו לקצה הענף הדקיק ואז תחפש בעדינות בתוך חור הנקר. אם הטבעת שם המסטיק ידביק אותה. כך עשה עומרי ונשמעה צעקה משמחת, יש !!!! יש !!!! יש !!!

השלושה שמחו מאוד, רקדו וקפצו שלובי ידיים והתיישבו לנוח ולאכול מעט ופלא זכה לקבל את שתי הבננות האחרונות. מגיע לו, נכון?

דפנה ביקשה שימהרו לחזור הביתה בטרם תרד החשיכה ולא קלה היא הדרך חזרה. דפנה חיבקה את פלא ונפרדה ממנו לשלום. היא פנתה לעומרי ואמרה לו, עכשיו שהטבעת בידך, אני לא מעזה לשאול אותך מה הן שלוש המשאלות ולא שכחתי שאמרת לי בפעם הקודמת שיש רגעים בחייו של אדם שבהם הוא מבקש להיות לבד עם עצמו.

באותו לילה הסבא שוב הופיע בחלום ואמר לו, "בשלושת הימים הקרובים ולא יותר מאוחר עליך לבקש את שלושת המשאלות אחת בכל יום."

עם בוקר עומרי סגר את עיניו, הרים את ידיו לשמיים והתחיל לרעוד מרוב התרגשות. זיעה קרה שטפה את פניו ופחד קטן התגנב ללבו. הוא רצה להביע את המשאלה הראשונה אבל שפתיו נותרו סגורות ולא יכול היה להוציא הגה מהפה. הוא הבין שהוא מתרגש מאוד ואחרי שנרגע מעט הוא אחז בטבעת לבקש את המשאלה הראשונה ליום הראשון, "טבעת יקרה, תני לי חוכמה, תבונה ורגש לאהוב את ההורים שלי מכל הלב, שאהיה ראוי להם ושמעולם לא אגרום להם אכזבה וצער."

וביום השני  עומרי ביקש: "טבעת יקרה, עשי שירדו גשמים רבים  בדרקוניה העיר שלנו כי אז נזכה גם אנחנו לשדות ירוקים ולעצים מלבלבים ולפרחים מכל הסוגים ומכל הצבעים למן האדום ועד הסגול ושתו לרוויה התינוקות, כל תושבי העיר הצמאים וכל בעלי החיים למיניהם וגם לדרקון החביב המשוטט בעיירה שלנו ואשר מעולם לא עשה רע לאף אחד והיה חביבם וחברם של ילדי העיירה דרקוניה, כי רק בדרקוניה תוכלו לשחק ולרכב על גב הדרקון שלה. דבר כזה אין בעולם כולו, זהו דבר פלא וחידה מופלאה ואין איש יודע את פתרונה.

הגיע היום השלישי ועת למשאלה השלישית. עומרי התרגש מאוד ולא ידע מה יאמר ומה יבקש והזמן הולך ורץ ולעומרי אין משאלה ועוד מעט חצות וחלון הזמן למשאלה השלישית ייסגר לעד. לבסוף, דקה אחת או שתיים לפני חצות הוא נשא תפילה ובקשה : "טבעת יקרה, אני מבקש שיהיה לי מספיק מכל דבר כך שלא אצטרך לבקש דבר."

שמח בחלקו עומרי עצם את עיניו, הודה לסבא על המשאלות ושקע בשינה מתוקה וערבה.

 

​

פרק ב'

​

למחרת בבוקר הנייד של עומרי מצלצל, "בוקר טוב עומרי, זו אני דפנה. סיכת הראש היקרה שלי אותה קיבלתי כמתנה מאבא שלי הלכה לאיבוד. אני בטוחה ששמתי אותה בתיק כשיצאנו אל המעיין אבל היא לא שם. אני בטוחה שהיא נפלה ליד העץ בו מצאת את טבעת המשאלות. אתה מוכן הפעם לבוא אתי לשם. זה חשוב לי מאוד.

אוי לא, אמר עומרי בשקט לעצמו, עוד פעם נצא לדרך הקשה הזאת. אבל הוא ידע שאסור להחזיר רעה תחת טובה והוא הסכים בדיוק כמו שדפנה הסכימה לצאת אתו לחפש את הסלע במעיין. הם התחילו לחפש מסביב לעץ בזהירות, בזהירות מפחד הנחשים שעלולים להסתתר בין השיחים. הם לא מצאו שום דבר ודפנה הייתה עצובה מאוד. רגע רגע לא הכל אבוד. פתאום פלא הופיע משום מקום והרים את ידו להראות לדפנה את סיכת הראש שלה שאחז בידו. איזו שמחה. פלא הושיט את הידיים שלו ודפנה הבינה שהוא מבקש בננות. באמת מגיע לו.

פלא אחז בידה של דפנה והתעקש להוביל אותם, לאן הם לא ידעו. אבל הם בטחו בו כי פלא הוכיח עד עכשיו שהוא ידידותי וחכם. הדרך כולה עליות וירידת, שיחים וקוצים, בוץ, אבנים וענפים סבוכים. עומרי רצה לקצר את הדרך ופנה ימינה ואז פלא היכה את ראשו בשתי ידיו והחל לצרוח. דפנה הייתה זו שהתעצבנה על עומרי ואמרה לו, "בחייך עומרי, אל תעשה שטויות, הדרך שבה רצית לבחור לא הייתה נכונה, היית נכנס לביצה טובענית שהייתה בולעת אותך. בבקשה וותר קצת על כבודך ותן לפלא להוביל, היש כמוהו לדעת את סודות ורזי המקום הזה בו הוא רוצה להוביל אותנו. הם הגיעו לפתח צר מאוד ופלא מסמן להם להיכנס אחריו, אבל דפנה פוחדת ומהססת. עומרי לא נשאר חייב ואומר לה: "עכשיו תורך לבטוח בפלא ואת צריכה להיכנס אחריו, ממש כמו שביקשת ממני." היא נכנסה ואחריה נכנס גם עומרי שהאיר בפנס את המחילה.

אחרי שזחלו זמן מה במחילה עם מאמץ לא מבוטל, הם היו המומים ממראה עיניהם. לא יאומן אמרו, יופי כזה מסנוור. דפנה שאלה את פלא, תגיד זה אמיתי מה שאני רואה, אבל היא צחקה כי שכחה שקופים לא מדברים ולא עונים. עומרי, שקורא הרבה ספרים וכמעט יודע הכול על כל דבר, הסביר לה שהם נמצאים במערת נטיפים וזקיפים ובמדינות אחרות אומרים מערת הסטלגמיטים והסטלקטיטים. דפנה משועשעת לא התאפקה ושאלה את עומרי, " מה זה כל הטיטים האלה?"

עומרי שמח מאוד על ההזדמנות לענות ולהסביר את התופעה: "העמודים שאת רואה נוצרו מלפני מיליוני שנים בעזרת טיפות מלח שמגיעות לכאן אחרי הגשמים ומחלחלות דרך אדמה שיש בה מלח.חלק מהטיפות נשארות תלויות וחלקן נושרות למטה. הן מתייבשות ונערמות זו על זו עד שהן יוצרות עמודים. אלה התלויים נקראים נטיפים ואלה הצומחים מן האדמה נקראים זקיפים או סטלגמיט. חלק מהעמודים מתחברים עם הזמן כאילו מתנשקים מרוב שמחה. איזה יופי, הכול בשלל צורות ובשלל צבעים, חגיגה של ממש לעיניים. יש אומרים שבתוך ההר של גיברלטר יש מערה כזאת מדהימה ביופייה. המבקרים במערה כזאת מדמיינים להם צורות. יש שרואים בני אדם, חיות, ילדה עם צמות, אימא המניקה את בנה האהוב, איש ואישה מתנשקים ואולי זה יום החתונה שלהם, ציפור דררה ירוקה על גבו של ברבור בצבע סגול. כל אחד ולבו, מחשבותיו והדמיון שלו. חבל שהעמודים האלה לא מתהלכים ולא רוקדים כי אז הכוכבים והיקום כולו היו מקנאים בזה היופי המושלם שלפנינו." דפנה הייתה מוקסמת מההתלהבות והתיאור של עומרי אבל בעיקר מיופייה האגדי של המערה עד כדי כך שלא הרגישה שמרוב סקרנות ופליאה פלא התנתק מהיד שלה ונעלם.

"עומרי, פלא נעלם, לאן הוא הלך?" שאלה דפנה. הם חיפשו בכל המערה ופלא איננו. הם יצאו החוצה, חיפשו וחיפשו ופלא איננו. דפנה בכתה ועומרי לא ידע איך להרגיע אותה. הוא אמר לה שאם פלא יחזור אליהם הם יבקשו לאמץ אותו. אני לא מאמינה, אמרה דפנה, שההורים יסכימו, הם בטח יגידו לנו, שבית של בני אדם הוא לא גן חיות היודע לגדל אותם ולטפל בהם באהבה ובמסירות גדולה מאוד. חוץ מזה, היא אמרה, פלא הוא מאושר בפינה שלו שהיא כל הטבע שסביבו.

אבל פלא לא נעלם. פתאום הוא מדלג בזריזות, תופס את ידו של עומרי ומושך אותו בכוח. עומרי ביקש מדפנה לבוא אתו לראות לאן פלא מושך אותו. הוא הביא אותם אל מעבר צר. דפנה פחדה להיכנס. עומרי עשה מאמץ גדול להרגיע אותה ואמר שצריך לסמוך על פלא. אחרי המעבר במחילה הם גילו אולם גדול שיופיו קיים רק באגדות ובסיפורים. יותר מזה, הם שמעו מים זורמים בשפע אדיר. פלא לוקח אותם אל המעיין ומסמן לעומרי להזיז את אחד הסלעים. עומרי מנסה אבל הסלע לא זז. אז פלא ודפנה מצטרפים וכן מצליחים והמים, הרבה מים, זורמים אל הנתיב החדש שנוצר מהזזת הסלע. אבל מה פשר הדבר ולמה היה צורך בכל זה, עומרי לא ידע. פלא הוציא אותם מהמערה ודפנה ועומרי ישבו לנוח ונרדמו כי באמת היו עייפים מאוד. ואז פלא איננו ונעלם. הם האשימו את עצמם שנרדמו והיו מאוד מאוכזבים וכואבים מהפרידה המוזרה מפלא. דפנה אמרה בצער גדול: "מצאתי את סיכת הראש שלי אבל איבדתי את פלא בלי לומר לו שלום."

בכניסה לדרקוניה הם שומעים ורואים את כל אנשי העיירה רוקדים לצלילי תזמורת העיירה במעגלים מעגלים ושמחים בטירוף. ילדים מחלקים ממתקים ומפריחים בלונים והרבה זיקוקין עפים להאיר את השמיים. דרקוניה העיירה שמחה וצהלה. וראה זה פלא, על יד הבמה משתולל לו בשמחה פלא שהקדים לבוא לפני דפנה ועומרי. מעבר מאחורי הבמה זרם נחל קטן עם מים זכים שלא היה כאן מעולם.

לשמחה של דפנה ועומרי לא היה גבול. הם הבינו מיד שבזכותם ובעיקר בזכות פלא לדרקוניה היבשה יש מעכשיו מים רבים וזכים לשדות ולתינוקות. הם עלו לבמה כאורחי הכבוד ביחד עם פלא. ראש העיירה. הוא ברך אותם וכמנהג המקום כל אנשי העיירה צעקו שלוש פעמים, "הורה, הורה, הורה"       houra 

עומרי שאל את דפנה, "אילו היית במקומי, והייתה לך משאלה אחת, מה את היית מבקשת מהטבעת?" אני אגיד לך, אמרה דפנה, הייתי מבקשת שתמיד נישאר חברים, שנהיה מאושרים ושלעולם לא ניפרד."

לעומרי כאב מאוד לשמוע שהמשאלה הזאת לא עלתה על דעתו בכלל. והדבר ציער אותו מאוד. חשב וחשב ואמר, רגע רגע, הלא במשאלה השלישית ביקשתי שיהיה לי מספיק מכל דבר, ככה שלא אצטרך לבקש דבר. מכאן ברור שאני ודפנה נישאר תמיד חברים ולא אצטרך לבקש את הדבר.

​

 

פרק ג'

 

אחרי ההרפתקה של הטבעת ושלוש המשאלות עומרי הזמין את דפנה לאכול גלידה טובה ואולי הטובה ביותר בעיירה דרקוניה. בדרכם לגלידריה הם ראו איש יחף ומוזר, לבוש בסמרטוטים שונים ומשונים. בידו הימנית היה חבל דק אליו היו קשורים הרבה בלונים קטנים וגדולים בצבעים וציורים מוזרים. על גבו היה שלט ובו כתוב: אני איש - בלון- הפלא ואם תרצו תקראו לי היחפן כי מהלך יחף אני. עומרי שאל אותו, תסביר לי בבקשה מה כתוב בשלט. אין בעיה, ענה האיש המוזר, אם תשלם לי שלושים ושלושה שקלים אענה לך על השאלה ,לא במילים אלא במעשים וחוץ מזה תקבלו מתנה ממני. עומרי ענה לאיש המוזר, אנחנו רק שני ילדים. אין לנו הרבה כסף. ממה שיש לנו עכשיו נוריד עשרים שקלים לשתי גלידות ויישארו  חמישה עשר שקלים, זהו אין לנו יותר. היחפן הסכים וביקש מדפנה לרשום את שמה על אחד הבלונים. אל הבלון הזה היחפן קשר בלונים נוספים וביקש מדפנה להעיף אותם. דפנה קצת כעסה ואמרה לו שחבל כך סתם להעיף את הבלונים האלה. אל תדאגי, אמר לה היחפן, תחכי בסבלנות ונראה עוד מעט מה יקרה. עומרי, החוקר כל דבר שזז, בדק את הבלונים והם היו רגילים לכל דבר.

הבלונים התעופפו והתרחקו כל כך רחוק עד שכבר לא ניתן היה לראות אותם יותר. לעומרי לא היה כבר סבלנות לשטויות האלה וביקש להמשיך לגלידריה תוך שהוא לוחש לה באוזן שהיחפן הזה הוא נוכל ומרמה אותם. פתאום דפנה מרימה את עניה לשמיים ואומרת לעומרי, "עומרי, תראה, תסתכל בלון אחד יורד וחוזר אלינו. היחפן מחייך, הרי הוא ידע מה עומד לקרות אבל שני הילדים מחכים בפליאה לראות מה הפלא הזה.

היחפן ביקש מדפנה להושיט יד פתוחה והנה הבלון יורד ונוחת בשקט ובשלווה אל תוך ידה. שני הילדים התפלאו מאוד, פשוט לא האמינו למראה העיניים. דפנה שמחה לקבל את הבלון שלה בחזרה ופנתה ליחפן, "איך עשית את הקסם הזה, מה אתה קוסם?" היחפן נעלב. אני לא קוסם, הוא אמר, ואני מצטער שאני לא יכול להגיד לך מי אני ולמה אני. אבל אני יכול לומר לכם שבקרוב תהיה לכם נסיעה לארץ קוסמוס הלא הוא הכוכב הנודד בשמי תבל. יותר אני לא יכול להגיד לכם דבר. תזכרו את מה שאמרתי לכם.

בואי דפנה, אמר לה עומרי, היחפן הזה היה קודם קוסם ועכשיו הוא מגיד עתידות, אינו שוכח דבר ממה שהיה בעבר, חי את ההווה כאן ועכשיו ויודע בדיוק מה יקרה בעתיד. מספיק עם השטויות האלה. למה אתה מדבר כך, כעסה דפנה, מה? לא ראית את הפלא שהוא עשה עם הבלון, תודה שבתור ידען גדול, אין לך הסבר למה שהוא עשה. אם הוא אמר שנגיע לארץ קוסמוס, אני בטוחה שכך יהיה ולך תדע למה ואיך נגיע אל הכוכב הזה. היא הצליחה לשכנע אותו. בגלידריה עומרי חשב על פלא הבלון והבטיח לעצמו לחקור את התופעה עד לגילוי הסוד שלה.

בחזרה לביתם, הרגישו שמשהו מוזר קורה בשמיים, אורות משתוללים, קרני אור בשלל צבעים ובצורות שונות ומשונות מרקדים, אלה עולים ואלה יורדים, מסתובבים וחוזרים, מתחברים ונפרדים, בולעים ונבלעים, קטנים וגדלים, נפרדים ומתחברים, מתקרבים ומתרחקים, באים והולכים, נחלשים ומתחזקים. חגיגה לעיניים לראות את המחול השמיימי כאילו היו אלה שדים שאחז בהם הטירוף. אני פוחדת, אמרה דפנה, מה זה הדבר המטורף הזה? תגיד לי עומרי, האורות האלה יכולים לרדת לאדמה? הם ישרפו אותנו, לא? אין מה לפחד ניסה להרגיע אותה עומרי, תופעה כזאת קיימת בצפון ובדרום כדור הארץ. זהו הזוהר הצפוני או הדרומי, אבל אני לא מבין מה פתאום היא מתרחשת כאן מעל דרקוניה העיירה שלנו. עכשיו אתה עוד יותר מפחיד אותי, אמרה לו דפנה, בוא מהר נחזור הביתה.

אבל עומרי לא יכול היה להתאפק והמשיך לספר לה שכדור הארץ הוא מגנט גדול וחזק שמסתובב סביב עצמו וסביב השמש. כדור הארץ שלנו הוא עטוף בחלקיקים חשמליים שהתפקיד שלהם הוא לסלק את חלקיקים הרעים הבאים מכוכבים רחוקים והרוצים לפגוע בכדור הארץ. את המלחמה הזאת ביניהם אנחנו רואים בעזרת האורות האלה בשמיים. הרגעת אותי, אמרה דפנה לעומרי, רק חבל שאין לנו מצלמה לצלם את היופי הזה. היא לא ידעה שאבא של עומרי קנה לו נייד עם מצלמה והוא נמצא בכיס שלו דבר ששימח אותה מאוד. כשנגדל, אמרה דפנה, נספר על הזוהר שהיה בדרקוניה אבל אני לא בטוחה שיאמינו לנו וטוב שיש לך מצלמה, צלם, צלם!!!!!!!

יש הרבה תופעות מוזרות שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם כמעט שום דבר, אמר לה עומרי, למשל וירוס הקורונה של שנת אלפיים ועשרים. הנגיף הזה משגע את העולם כולו. הוא יצור קטנטן ביותר שגודלו כמיליונית מעובי השערה. איש לא יודע בדיוק מאיפה הוא בא. בהתחלה חשבו שהוא נוצר במעבדה שחוקרת וירוסים, אחר כך אמרו שהוא בא מהעטלפים או מהפנגולינים שבארץ סין. איש לא יודע בדיוק איך היא מתפשטת, מה יכול לעצור אותה ולמה היא תוקפת יותר מבוגרים מאשר צעירים. אבל המדענים חוקרים ולא רחוק היום שימצאו תרופה וחיסון שילחמו בהצלחה בנגיף הזה. כך היה בעבר עם המגפות שהיו ובואו כולם לאחל להם הצלחה ויחזור העולם למה שהיה, וסבתא ציונה וסבא מאיר יוכלו  לחבק באהבה גדולה את כל בני המשפחה, הנכדות והנכדים המקסימים כולם ללא חשש של מהדבקה של גברת הקורונה.

 

​

פרק ד'

​

הגיע החופש הגדול ועומר ביקש לארח את 'שלם' הבן דוד שלו לשבוע ימים. הם נהינו מאוד והיה להם כיף ביחד. אני מבין, אמר לו עומרי, שקראו לך שלם כי באמת לא חסר לך שום דבר ואתה ממש שלם ומושלם. אל תעשה את עצמך, אמר לו שלם, אלא אם כן אתה באמת לא יודע למה קוראים לי שלם. נו, תגיד לי אתה למה, צחק עומרי. שלם ענה לו קצת בגאווה ששלם הוא אחד משבעים השמות של ירושלים.

נו באמת, התפלא עומרי, שבעים שמות יש לירושלים, אתה קצת מגזים. שלם, כעוס משהו אמר לו, אני נשבע לך, זה מה שההורים שלי אמרו ואני מאמין להם. באמת לא ידעתי ולא שמעתי, אמר לו עומרי, כן שמעתי שאתה שלם, מספר סיפורים יפים, זה נכון?

ממי שמעת את זה? מעצמך נכון? התרגז שלם. טוב טוב, אמר לו עומרי, אני אספר לך סיפור אמיתי. אני מוכן לשמוע, ענה לו שלם, רק שהסיפור לא יהיה ארוך כמו שרוך ואל תעיר אותי אם אני נרדם באמצע הסיפור.

אתה לא תירדם כי הסיפור הזה הוא ממש נוגע ללב, הוא קצת עצוב וקצת שמח, נשמע ארוך אבל הוא קצר, קצת מעניין וקצת משעמם, בקיצור קצת כך וקצת כך ובגלל כל אלה אין סיכוי שתירדם והנה הסיפור כולו:

בדרקוניה העיירה שלנו הייתה אישה שקראו לה "הבלה", כלומר משוגעת. הבלה לבשה סמרטוטים ישנים ובלויים וקרועים. היא קשרה אליהם מכל הבא ליד: קופסאות, פחים, בקבוקים, שקיות, עלים, צדפים, צעצועים ישנים, שעונים שבורים ועוד ועוד... היא הסתובבה ברחובות העיירה ואיש לא יודע למה. השיגעון שלה היה לרקוד ולרקוד ולרקוד. היא הסתובבה והסתובבה כמו סביבון של חנוכה, עמדה, נפלה וקמה, התגלגלה, רצה ועצרה ושוב ושוב .... וחוץ מזה לא ענין אותה שום דבר.

היו מספר ילדים רעים שקראו לה 'הבלה' כי חשבו שהיא משוגעת. הם גם הציקו לה, זרקו עליה אבנים וחפצים, משכו את הסמרטוטים שהיא לבשה, דחפו אותה והפילו אותה. הבלה המסכנה לא עשתה רע לאף אחד, היא רק רצתה לחיות ולרקוד ושיניחו לה ולנפשה. איש לא ידע מאיפה היא באה לדרקוניה העיירה ומה יהיה גורלה. יום אחד, המשיך עומרי לספר לבו דוד שלו, ראינו, דפנה ואני את הבלה נכנסת לאחד הרחובות הצרים ועקבנו אחריה. פתאום היא התיישבה ליד חנות שמכרה תבלינים כמו פלפל, מלח, זעתר, כמון וקינמון והתייפחה בבכי מר ונמהר על מה שקורה לה ועל מר גורלה.

 דפנה ואני ישבנו לידה ובכינו יחד אתה. לא אמרנו מילה כי לא ידענו מה לומר והלב נקרע לראות את המסכנה כואבת ובוכייה והיא רע לא עשתה לאף אחד. היא חיבקה אותנו ואמרה עם דמעות בעיניים: "אתם ילדים טובים, חכמים ורחמנים עם לב טוב ואכפת לכם ואני מרגישה שכואב לכם לראות שיש אנשים וילדים חסרי לב ואהבה. כל פעם שאני יוצאת מהבית הם רודפים אחרי, דוחפים אותי, זורקים עלי חפצים ולפעמים מפילים אותי ואני תמיד שואלת מתי הם יפסיקו להציק לי. אני לא ביקשתי מאף אחד שום דבר, אני רוצה רק לרקוד ולנשום אוויר בשקט ולא נותנים לי. אבל אני יודעת שיש גם אנשים וילדים טובים ורחמנים כמוכם דפנה ועומרי היקרים.

דפנה ביקשה מהבלה שתגיד להם מהו שמה האמתי, מאיפה היא באה ומה קרה לה. אני מצטערת אמרה הבלה כבר לא מפריע לי שקוראים לי הבלה. אני לא יכולה לספר לכם שום דבר על עצמי, אני מתנצלת. דפנה התאכזבה ואמרה להבלה שהיא ביקשה לדעת לא מתוך סקרנות אלא מתוך דאגה ורצון לעזור. אבל  היא ועומרי קיבלו את התשובה שלה בהבנה ולא ביקשו יותר. הם שאלו אם היא צריכה שיביאו לה משהו והיא אמרה להם תודה ושיש לה כול מה שצריך. הם חיבקו אותה וחזרו לביתם קצת עצובים.

יום אחד הם ראו את הבלה ברחוב מנסה לברוח  מאותם ילדים שהגזימו ממש. בין הילדים האלה היה גם אלימי. קראו לו אלימי כי הוא היה חזק, כוחני ואלים, מרביץ ומתפרע. הילדים פחדו ממנו והם תמיד עשו משהו ביקש. עומרי ביקש ממנו להפסיק להציק להבלה והזהיר אותו. אבל אלימי לא הפסיק והמשיך בשלו. עומרי, שהיה לא פחות חזק ממנו, תפס אותו והחטיף לו מכות כאלה שאלימי האלים לא ישכח לעולם והוא ברח מרוב פחד מעומרי.

תוך כדי בריחה, אלימי הסתובב לרגע, אסף אבן מהרצפה והעיף אותה ישר לראשו של עומרי. אוי ואבוי, עומרי התעלף, נפל לרצפה,לא שומע, לא מדבר ולא זז. שאר הילדים ברחו מבהלה. אז באה הבלה ליטפה את ראשו בשתי ידיה ולחשה על אוזנו: "קום עומרי, הנה אני מרפאה אותך, אם תקום, אני מבטיחה לספר לך ולדפנה מה אני, מי אני ומה סודי, קום עומרי, קום, הנה אני מרפאה אותך." דפנה בכתה ולא ידעה מה לעשות ואיך לעזור. בינתיים אחד הילדים רץ לאמא של עומרי וסיפר לה כל מה שקרה. היא רצה בטירוף והגיעה במהירות לבן שלה. היא ראתה אותו שוכב על הרצפה ונבהלה מאוד ובמיוחד כאשר היא ראתה את הפצע בראשו. היא התכופפה להרים אותו בזרועותיה אבל אז הבלה אמרה לה בקול תקיף. "אל תגעי בו בשום אופן, עוד שתיים או שלוש דקות, הוא יקום לבד שלם ובריא וגם הפצע בראשו יעלם כלא היה, אני מבטיחה." וכך היה. עומרי בריא ושלם קם על רגליו כאילו לא קרה דבר. אבל מי יאמין לזה הפלא וזה הסוד שקוראים לו הבלה?

עברו ימים ועברו לילות ועומרי ביקש מההורים שלו להסכים שהבלה תגור אתם. אולי הבלה תשתנה קצת והילדים יפסיקו להציק לה. ההורים שלו לא ענו כן ולא ענו לא. האימא כן אמרה: "אתה יודע מה עומרי בוא קודם כל נשאל את הבלה אם היא בכלל מסכימה." הבלה הייתה מאושרת לשמוע שמזמינים אותה והתנצלה: "אני מאוד מודה לכם, אבל אני אוהבת את הבית הקטן שלי, זאת הפינה שלי, מה גם שאני לא רוצה להכביד עליכם, די לי ביחס ובדאגה שלכם. בהתרגשות גדולה הבלה פנתה לאמא של עומרי : אני מבקשת שעומרי ודפנה יהיו האורחים שלי ויבקרו בביתי ואני מבטיחה לך שאשמור עליהם ואדאג להם.

האימא של עופרי הסכימה והבטיחה לשכנע גם את האמא של דפנה וקבעה שהיא תביא אותם אליה ביום שני של השבוע הבא. ימים הולכים וימים באים וגם יום שני בשבוע הבא הגיע. דפנה קנתה פרחים ועומרי קנה לה ממתקים, תפוחים ותמרים. דפיקה בדלת, "הבלה, זה אנחנו, באנו לבקר אותך." הם היו מאושרים לראות את הבלה שמחה מאוד וזו הודתה להם על המתנות שהביאו. בטעות דפנה לחצה על כפתור של תיבת נגינה אשר השמיעה נגינה מופלאה בצלילים צלולים וענוגים, צלילים שלא מהעולם הזה.

דפנה ועומרי פנו להבלה וביקשו ממנה שתספר להם מה הם הצלילים האלה ומהי התיבה הזו. אני אספר לכם כל מה שתרצו אבל על התיבה הזו לא אספר לכם דבר. דפנה ועומרי התאכזבו אבל כיבדו את רצונה. היא הגישה להם מיץ תפוחים ודברים טובים ואכלה יחד איתם. תסלחו לי היא אמרה, אני לא טובה בלזכור סיפורים אפילו שהם על עצמי. תרשו לי רגע להביא מהחדר את מה שכתבתי על עצמי. אל תלכו לשום מקום אני כבר חוזרת. זה לקח קצת זמן והנה יצאה מהחדר עלמה יפיפייה עם פנים טובות מראה, עיניה זוהרות ושיער זהוב גולש על הכתפיים וחיוך של מלאכית על שפתיה. היא לבשה שמלה בצבע תכלת משובצת בנצנצי זהב ואבני חן. דפנה ועומרי, המומים מכל היופי הזה, אמרו לה: " מי את? אנחנו לא מכירים אותך. את יכולה בבקשה לקרוא להבלה לצאת אלינו? היפיפייה מלאת ההוד וההדר אמרה להם שהבלה מזמינה אותם לחדר כדי להראות להם פרחים מדברים. פרחים מדברים? הם התפלאו מאוד. וכי מי שמע על פרחים מדברים? בוא עומרי, ביקשה דפנה, ניכנס לחדר לראות את הבלה ולשמוע את הפרחים המדברים.

הם נכנסו לחדר ואין הבלה, ואין פרחים שותקים או מדברים והחדר ריק לגמרי. כלום, כלום של כלום ואם היו כנראה שהאדמה בלעה אותם. הם היו נבוכים ומבוהלים. או אז, העלמה היפיפייה לא יכלה יותר להתאפק ואמרה להם: אל תיבהלו, זו אני הבלה, אני יודעת, קשה לכם להאמין אבל אני נשבעת, זו אני הבלה, אספר לכם את הכול, מה אני, מי אני ומה סודי. בינתיים ספרו לי איך לא זיהיתם שהבלה זו אני העלמה המגונדרת שיצאה אליכם מהחדר. הם קצת התביישו ודפנה אמרה שהם לא יכלו לנחש כי דבר כזה פלאי קורה רק באגדות.

בואו, בואו, ביקשה קוסמית תתקרבו אלי הנה אני רוצה לספר לכם מה אני, מי אני ומה סודי: שמי האמתי הוא "קוסמית" מכוכב קוסמוס ביקום העלום. הבלה או המשוגעת הוא השם שנתנו לי הילדים הרעים בכדור הארץ. פעם חשבו שהארץ שלכם היא שטוחה לגמרי. אבל המדענים הוכיחו ושהיא כדור וכדי שיזכרו את זה קראו לארץ שלכם "כדור הארץ". אבל קוסמוס היא לא כדור והיא לא שטוחה. היא פירמידה עצומה וירוקה. העולם של קוסמוס שונה לגמרי מהעולם של כדור הארץ. בארץ קוסמוס, אין קנאה ואין שנאה, אין רוע ואין עוני, יש שפע ואין מחסור, יש שמחה ואין עצבות, אין כעס ואין טינה, יש אהבה ויש חמלה.

אנשי קוסמוס בחרו בי לרדת אליכם כדי לבדוק איזה סוג של אנשים יש על כדור הארץ ולבדוק אם הם טובים או רעים. מזל גדול יש לכדור הרץ, מזל גדול שיצא לי לראות ולהכיר אותכם, דפנה ועומרי. אספר לאנשי קוסמוס על טוב לבכם המלא חמלה ורחמים. ודעו לכם, אם הייתי מספר לאנשי קוסמוס שכל האנשים על פני כדור הארץ הם רעים כי אז הלוחמים שלנו היו יורדים אל כדור הארץ והיו נלחמים ומנצחים ולבסוף כדור הארץ היה הופך להיות מדבר יבש ושומם איום ונורא, ללא רוח חיים, בלי טיפת אחת של מים, בלי שיח אחד לרפואה, בלי רוח ובלי גשם, בלי חיטה, בלי ירק ובלי פרי, בלי צל ומחסה ושמש חזקה שורפת כל פינה וחלקה טובה.

בזכותכם דפנה ועומרי, כדור הארץ ימשיך לפרוח ולשמוח עד שיהיה ממש לגן עדן כזה שהיה בראשית הבריאה.

​

 

פרק ה'

​

דפנה ועומרי למדו בכיתה ד' בבית הספר "דוכיפת" בעיירה דרקוניה. ולמה דוכיפת דווקא? כי המנהלת ששמה הדס שאלה את רונית הבת שלה, "הבניה של בית הספר הסתיימה, איזה שם ניתן לו?" אני יודעת אמרה רונית, תיקראי לו דוכיפת. אבל למה דווקא דוכיפת                                  ביקשה הדס לדעת. רונית לא היססה וענתה : כי דוכיפת היא ציפור יפה וכתר לראשה כמו מלכה הדורה. המנהלת הדס השתכנעה ודוכיפת היה שמו של בית הספר.

המנהלת כמו כל התלמידים מאוד אהבו את בית הספר ושמרו על הסדר והניקיון שלו באהבה גדולה. יום אחד, אחרי יום הלימודים, כל התלמידים הלכו לביתם ונשארו בקומה השנייה רק דפנה ואלימי, שאותו אתם בוודאי זוכרים מהסיפור הקודם. אלימי האלים, כמו משוגע ממש, לקח טוש אדום וטוש כחול ובלי רחמים קשקש על הקירות, הדלתות, על שמשות ואיפה שבא לו, תוהו ובוהו וחוצפה גדולה.

דפנה צעקה עליו: תפסיק לעזאזל, נטרפה דעתך או מה בדיוק קורה לך, אתה פשוט משוגע, המנהלת תהרוג אותך על מה שעשית. רק סיימה את המשפט ואלימי ירד מהר במדרגות והסתלק מבית הספר ורק דפנה נותרה המומה לבדה בקומה. באותו רגע הדס המנהלת עולה לקומה השנייה לבדוק שהכול כשורה בסוף יום הלימודים. היא תפסה את ראשה בשתי הידיים ולא מאמינה למה שעיניה רואות: קשקוש אחד גדול ומרושע ועל כל דבר ואת דפנה ההמומה והמפוחדת לא מוציאה הגה מהפה שלה.

"מה עשית דפנה? השתגעת או מה? תראי מה עשית. אם היה לי מותר הייתי מחטיף לך כהוגן. איך את עושה כזה נזק נוראי. תעני לי ואל תעשי את עצמך כבשה תמימה."        דפנה אהבה מאוד את המנהלת. היא בכתה מצער ואמרה לה : זה לא אני, אני נשבעת לך המנהלת. תאמיני לי.  הדס התרגזה, אם זה לא את, אז תגידי לי מי עשה את המעשה הזה. הלא רק את היית בקומה כאשר כל התלמידים הלכו הביתה. אני אומרת לך עוד פעם, אם זה לא את אז תגידי לי מי עשה את זה. תלכי עכשיו הביתה אני כבר אדבר עם ההורים שלך. האמא ששמעה כל מה שקרה ידעה מראש שדפנה לא מסוגלת לעשות דבר כזה ושאפשר לסמוך עליה. אמא, אמרה, אני לא מבינה למה המנהלת לא האמינה לי וכשאמרתי לה שלא אני עשיתי את הדבר המכוער הזה. היא בעצם רצתה שאלשין ולהגיד לה שאלימי הוא זה שעשה את הדבר הנורא. היא נשכה את השפתיים וקצת הצטערה שהזכירה את שמו של אלימי אלא שלאמא תמיד טוב לספר את הכול.

אמא הרגיעה את דפנה והבטיחה לה שאין לה מה לדאוג ושהיא תדבר עם המנהלת. בנוסף היא חיבקה אותה ואמרה לה : את יודעת דפנה, להלשין שה דבר רע, אבל אם לא ילשינו על אלימי ועל ילדים אחרים כמוהו, הרי הם לא יבואו על עונשם וימשיכו לעשות את מעשיהם הרעים ומה יהיה הסוף ומי יעצור אותם, תחשבי על זה דפנה, כי לי אין תשובה לבעיה. אפגוש את המנהלת ואסביר מה קרה, רק תפסיקי לבכות.

"אני בוכה בגלל שאני מאוד אוהבת את המנהלת שלנו, רק חבל שלא האמינה לי." למחרת המנהלת שמעה את האמא של דפנה וידעה שאלימי הוא זה שעשה את המעשה. המנהלת הזמינה את דפנה, התנצלה  ונישקה אותה. דפנה הייתה מאושרת ואמרה לכולם שהיא זכתה לקבל נשיקה מהמנהלת האהובה.

כשחזרה הביתה היא הופתעה לראות את עומרי מחכה לה. יש לי משהו משמח להגיד לך, אמר לה: קוסמית ביקשה מאבא שלי לארח אותך ואותי לשבוע ימים בארץ קוסמוס הקסומה ולשמחתי אבא שלי הסכים מיד ואת יודעת מה, גם האמא שלך הסכימה ואמרה שהביקור הזה ישמח אותך במיוחד אחרי מה שקרה לך עם המנהלת.

דפנה ועומרי שמחו לפגוש את קוסמית. היא כבר לא הבלה אלא עלמה יפייפיה, חכמה וזוהרת בשמלה לבנה משובצת בנצנצים ואבני חן כמו הילת אור של כוכב מאיר בשמי הלילה. אמרי לנו קוסמית, איך בדיוק נגיע לקוסמוס ואין לא מונית ולא מכונית, לא אוטובוס ולא רכבת, לא רחפן, לא מטוס ולא חללית. אל תדאגו, קוסמית יודעת וקוסמית תבצע כל משאלה גדולה או קטנה. סיפרתי לחברות שלי בקוסמוס שאתם באים ושמחו מאוד. אמרתי להן שאתם שני ילדים מיוחדים עם לב זהב רחום ורחמן שעזרו לי לעבור את הקשיים שהיו לי על כדור הארץ ושבזכותם הוא ניצל מהרס וחורבן. הנה בא הרגע של המסע לקוסמוס. קוסמית ביקשה שיעשו בדיוק את מה שהיא אומרת להם : " לסגור את העיניים," והם סגרו את העיניים. עכשיו תגידו בקול רם, "צם-צם, צמצמי, והרחוק יהיה קרוב," והם אמרו בקול רם. "צם-צם והרחוק יהיה קרוב." אחרי שניות ספורות היא ביקשה לפתוח את העיניים.

אימלה, צעקה דפנה, איפה אנחנו, לחשה בלחש גמור לאוזנו של עומרי, אני פוחדת, איזה עולם זה, לאן הגענו, לא יכול להיות שדי להגיד צם-צם צמצמי והרחוק יהיה קרוב כדי להגיע יותר מהר ממהירות האור אל כוכב קוסמוס. זה לא יכול להיות, אני רוצה לחזור הביתה, אני פוחדת. עומרי שהיה יותר אמיץ ממנה ניסה להרגיע אותה, תתפלאי אמר לה בלחש, הגענו לקוסמוס כפי שקוסמית הבטיחה. בואי נסמוך עליה היא אוהבת אותנו והיא תגן עלינו.

שמעתי את כל מה שאמרתם אחד לשני. זה לא יכול להיות, אמרה דפנה, דיברנו בלחש גמור שאף אחד לא ישמע. זה נכון, צחקה קוסמית, אבל אצלנו בקוסמוס כל אחד יודע בדיוק מה השני, חושב, אומר רואה, שומע ומריח. שמעתי אם כך שאת מבוהלת ורוצה לחזור לכדור הארץ ושמחתי לשמוע ממך עומרי שאתה סומך עלי ושאגן עליכם. הסירו והרחיקו דאגה מלבכם, אני אגן עליכם ומבטיחה ששערה אחת מראשכם לא תיפול.

 

​

פרק ו' 

​

קוסמית שאלה אותם :"מה רואות עיניכם?" דפנה מיהרה להשיב: "אני רואה שבקוסמוס אין לכם שמיים, לא שמש ולא ירח. פתאום דפנה רואה עמוד אש מתקרב במהירות עצומה לקראתם. אני פוחדת, אמרה דפנה לעומרי, העמוד הזה הולך ומתקרב אלינו. עומרי האמיץ פחד הפעם והיה בטוח  שהעמוד האש ישרוף אותם וכעס על קוסמית שלא אומרת דבר, לא עושה דבר ולא מגנה עליהם בכלל.. מוזר!!!  

דפנה כעסה והעירה לו, "איך לא הבנת שקוסמית יודעת כל מה שאתה חושב, מרגיש,  שומע ומריח. אל תרגיז אותה ואל תשכח שבלי העזרה שלה לא נוכל לחזור לכדור הארץ. חוץ מזה עד עכשיו היא הייתה טובה אלינו ושמרה עלינו. אז בוא נחכה בסבלנות לראות מה יקרה. עמוד האש עבר דרכם והם אחוזי פחד. וראה פלא, האש הייתה רוח קרירה ונעימה והריח ריח וורדים רענן ומשכר. דפנה ועומרי נשמו לרווחה יען כי חלפה הסכנה.

עומרי הצטער על מה שאמר בקשר לקוסמית והתחיל להבין שכנראה ארץ קוסמוס מלאה סודות והכול בה הפוך : הרחוק הוא קרוב, הארוך הוא קצר, החם הוא קר, הגבוה נמוך, הכדור הוא קוביה, המלבן הוא מעגל, האמיץ פחדן והטיפש חכם.

אוי ואבוי עומרי, אחרי מה שאמרת אני רואה שהפכת לגמד. "לא נכון דפנה, את סתם  מפחידה אותי, זה המוח שלך שהפך להיות בגודל מוח של חיפושית ותפסיקי להפחיד אותי." קוסמית הרגיעה את עומרי והבטיחה לו שלא הפך להיות גמד אבל אמרה לו שהנוסע בזמן במהירות גבוהה מאוד, הוא כן מתקצר וחוזר יותר צעיר. ולאן הלך הזמן שהתקצר? שאל עומרי. את זה אתה צריך לחקור בעצמך כשתהיה גדול, אמרה לו קוסמית.

קוסמית החליטה שזה הזמן לקחת את דפנה ועומרי לטיול בקוסמוס. אלא ששני הילדים היו מאוד רעבים. אין בעיה, אמרה קוסמית. היא נתנה לכל אחד שלושה גרגרים של ממה רולה ואמרה להם שישבעו מזה שבעה ימים וחוץ מזה עליהם לדעת שבגרגרי הממה רולה האלה יש את כל מה שהבן אדם צריך בשביל לקיים את הגוף שלו כולל מים וחיסון טבעי נגד שפעת וקורונה.

"שני הילדים שאלו, "בבקשה קוסמית, את יכולה לתת לנו כמה גרגרים של ממה רולה בשביל ההורים שלנו."

"אני מצטערת, אי אפשר, הגרגרים האלה טובים רק בקוסמוס, ממש מצטערת." עומרי הסקרן ביקש מקוסמית להסביר להם איך זה שהיא מרגישה, שומעת ורואה בלי להרגיש, לשמוע, ולראות. בנקודה הזאת דפנה התערבה ואמרה, אני לא הייתי מסוגלת לחיות בעולם כזה שבו כולם יודעים כל דבר על כולם, איזה מן עולם מוזר ולא הגיוני.

תרשי לי לענות לך, ביקשה קוסמית, בגלל הדברים האלה שאמר עומרי התושבים של קוסמוס לא מקנאים, לא מעליבים, לא גונבים, לא משקרים, לא מתרגזים ולא שונאים וכולם חיים טוב בגלל התכונות האלה.

דפנה לא התאפקה, נראה לי שאתם יותר רובוטים ופחות בני אדם אבל קוסמית אגיד לך למען האמת שאני כבר לא יודעת איזה עולם טוב יותר.

עומרי שאל את קוסמית, איך זה שאין לכם לא שמש ולא ירח וגם לא שמיים ולאן נעלמו הכוכבים והשמשות. קוסמית שמחה על השאלה ואמרה, אספר לכם מה היה כאן בראשית הזמן. יום אחד באה השמש לירח ואמרה לו: "אחי הקטן והיקר, למה אתה תאיר בלילה ואני יאיר ביום. בוא נתאחד והיינו לאחד המאירים ביחד את היום והלילה ואז נוכל ללכת למקום נסתר בו איש לא יראה אותנו והיינו מאירים ולא מוארים. וכך זה עד היום הזה.

עכשיו, אמרה קוסמית, אקח לטיול קצר בארץ קוסמוס. והנה הר גבוה מאוד לפניהם ואין מעבר. בואו נעבור את ההר אמרה להם. דפנה אמרה שהיא לא יודעת לטפס על הרים ואין שום סיכוי שתנסה אפילו. וראה זה פלא, ההר לאט לאט מנמיך את קומתו, משתחווה ומשתטח לגמרי ממתין להם שיעברו דרכו ואז הוא קם בחזרה והופך להר שהיה. דפנה לא התאפקה גם הפעם ושאלה את קוסמית אם ההר הזה גם הוא חושב מרגיש, שומע כי זה ההסבר היחיד להתנהגות האצילה שלו. כן, אמרה קוסמית, לא רק ההר, לכל דבר, לכל יצור ולכל חלקיק יש התכונות והרגשות האלה.

מכאן הם הלכו אל הים המרקד ושם עומרי מצא לו משחק משונה על שפת הים. כשהתקרב אל הים, הים  בא אליו, וכשהתרחק ממנו, הים גם כן התרחק כאילו הים היה ילד בגילו שרצה לשחק אתו. הוא הפסיק לשחק עם הים רק אחרי שדפנה אמרה לו שהוא כבר גורם לה לסחרחורת.

קוסמית מתבוננת ושמחה על החוויות העוברות על שני הידידים שלה וכל זה רק ביום הראשון והלא יש לפניהם עוד שישה ימים בקוסמוס הקסומה. פתאום דפנה צועקת ואפשר להגיד שהיא צורחת, תסתכל, שם, אתה רואה? דינוזוארים באים לקראתנו ואני חשבתי שאין כבר כאלה בכל היקום כולו. קוסמית הבטיחה להם שהם מאוד ידידותיים ואפשר לרכב עליהם. שניהם טיפסו על אחד מהם והוא לקח אותם אל היער המנמנם ויש אומרים שעדיין לא התעורר מחלום האין סוף שבא אליו באחת השנים.

וביום השביעי דפנה שוב לא התאפקה ושאלה, לאן נעלמו השמיים מעל קוסמוס. אה, אמרה קוסמית, את זה אני לא יכולה לגלות לכם. זהו סיפור ארוך, אולי אולי אם תבואו פעם שנייה לקוסמית אזכה לספר לכם את זה הסיפור.

"צם-צם , צמצמי והרחוק יהיה קרוב" ודפנה ועומרי חזרו אל משפחתם שמחים ומאושרים עד היום הזה.

​

סוף